“החלומות שעזרנו להגשים, החיים ששינינו לטובה: זה מה שנותן לי את הביטחון להמשיך ולעשות”

צוות קרן מנומדין
יוני 28, 2023

שבייר נרסיזו (38, נשוי ואב לארבעה), מנהל המיזמים החברתיים בקרן לתרבות ואומנות (הפונדסאו) בלואנדה, סלל את דרכו במאמץ רב ובכוח רצון אדיר. בן 26 היה כשהצטרף כנהג לקבוצת מיטרלי ולפונדסאו, קרן בת של קרן האימפקט הבינלאומית מנומדין, המאגדת את מגוון מיזמי האימפקט של איש העסקים והפילנתרופ חיים טייב. ביקשנו להכיר מעט יותר את שבייר וערכנו עמו ריאיון שהיה לא רק מאיר עיניים, אלא העיר את הלב; דרכו של שבייר ומסירותו לקהילה שבה גדל הן מופת לכולנו.

איך היית מתאר את הילדות של הילדים שלך לעומת זו שלך? מה יש באפשרותך להעניק להם היום, שאתה עצמך לא זכית לקבל?

“הילדות שלי היתה קשה מאוד. גדלתי ללא נוכחות של אב, שילווה אותי וינחה אותי. אמא שלי היתה גם אמא וגם אבא,” מספר שבייר, שאימו, שהתמודדה עם דיכאון והתמכרות לאלכוהול, נפטרה בצעירותו. “עברתי לגור עם סבתא שלי וגם היא לא היתה דמות מיטיבה, היו לה את הבעיות שלה. אבל עם הילדים שלי זה כבר אחרת, יש להם אבא ואמא שנותנים להם דוגמה והכוונה ומלמדים אותם על החיים. הם לומדים בבית ספר פרטי, אני לא למדתי בבית ספר כזה; להם יש אבא שחוזר הביתה כל יום, ואנו יושבים ומשוחחים בארוחת הערב.”

לילדיו של שבייר יש קרקע יציבה לעמוד עליה ולצמוח מתוכה, “אני מצפה שהילדים שלי יהפכו את הפירמידה,” הוא אומר, רומז לפירמידת הצרכים של מאסלו ומעיד על האתגרים שהחברה האנגולית מתמודדת עמם. “הקהילה שלנו חיה הפוך ממה שנורמלי: הילדים לא הולכים לבית הספר, הנוער מביא ילדים לעולם בגיל צעיר מדי, כשאין להם עבודה ואין בית לגור בו. הציפייה שלי מהילדים שלי שיתחילו הפוך ויבנו את החיים שלהם: שילכו לבית הספר, ימצאו עבודה, יקנו בית ורק אז יתחתנו ויתחילו חיים משותפים ויביאו ילדים לעולם.”

שבייר עצמו התחיל לעבוד כבר בגיל 14, קודם כנגר ולאחר מכן כנהג מונית. “לא היתה לי תקווה לעתיד בעבודות האלה, לא היתה שום אפשרות לחסוך או אפילו לקנות טלוויזיה. בכסף שהרווחתי קניתי אוכל להיום, בתקווה שיהיה כסף גם לאוכל למחר. מאוד קשה לחיות ככה. לפני 12 שנים הצטרפתי לקבוצת מיטרלי ולפונדסאו, תחילה כנהג של נעמה מרגלית, מנכ”לית הקרן לתרבות ולאומנות, וזה סימן שינוי מהותי בחיי. נפתחה אפשרות לחלום ולהאמין שאוכל להתקדם ולעשות יותר בעבודה שלי, להתמקצע ולהתקדם בקבוצה, כיוון שהחברה נותנת מעטפת של קורסים והכשרות. נוסף על כך, כמו שאמר הפילוסוף היווני אריסטו, לאנשים יש שתי אפשרויות ללמוד, הם יכולים ללמוד מספרים, אבל הם יכולים ללמוד גם מהאנשים סביבם. ואני ראיתי סביבי אנשים שאפשר ללמוד מהם הרבה. נעמה ואנשים אחרים בחברה היוו לי דוגמה.”

ונעמה, גם היא הסתכלה סביבה, היא ראתה את שבייר ועד כמה תוכל בעצמה ללמוד ממנו. תספרי לנו על הדרך שעשיתם יחד, נעמה?

“שבייר זיהה בדיוק ומהר מאוד מה באתי לעשות כאן באנגולה, בלואנדה, והבין שכדי שאוכל לעשות זאת אני צריכה ללמוד המון.” נעמה הגיעה לאנגולה כ”לבנה פריבילגית”, כמו שהיא מגדירה, אבל מצוידת בצניעות וברצון עז ללמוד. “שבייר לימד אותי את התרבות המקומית תוך כדי הסתובבות ברחובות, בשכונות הכי קשות. ושם, ברחוב, גם נוכחתי שמה שמניע את שבייר, מה שמעיר אותו בבוקר, זה הרצון להשתמש ביכולות שלו וביכולות של מי שמסביבו כדי לעשות שינוי מהותי בחברה שלו. זה היה נהיר ובהיר כל כך שאחרי כמה חודשים, זה היה ביום ההולדת שלו, נתתי לו מתנה, כרטיס ביקור ועליו הטייטל החדש שלו: מנהל העבודה הסוציאלית בפונדסאו. אמרתי לשבייר, מהיום אתה לא הנהג שלי, אתה נוהג רק כי אני לא יכולה לנהוג באנגולה. ויחד, המשכנו להסתובב בלואנדה. כל יום מחדש ראיתי איך העבר של שבייר פוגש את ההווה שלו, והבישול של שני הדברים האלה יחד מוביל לעשייה שלו למען עתיד טוב יותר למדינה שלו. שבייר לא עסוק בשרוכי הנעליים של עצמו, הוא עסוק בלתקן עולם,” מדגישה נעמה. “בזכות שבייר הצלחתי ליצור קשרי אהבה וחברות עמוקים עם הילדים הכי מסוממים והכי מלוכלכים באנגולה. בזכותו, חתיכות גדולות מאוד של הלב שלי זרוקות על המדרכות של אנגולה, כי קשה כאן. ומהמשרד, בלי לטבול את הידיים, ובעיקר את הלב, בבוץ, אי אפשר לעשות באמת תיקון עולם.”

שבייר עם נעמה מרגלית: "בזכותו, חתיכות גדולות מאוד של הלב שלי זרוקות על המדרכות של אנגולה."

שבייר עם נעמה מרגלית: “בזכותו, חתיכות גדולות מאוד של הלב שלי זרוקות על המדרכות של אנגולה.”

שבייר, איזה כלים קיבלת ואיזה ערכים ספגת בפונדסאו במשך שנות עבודתך?

“סולידריות, כבוד הדדי, יושרה ומשמעת עצמית – כל הערכים האלה כבר היו טמונים בתוכי, אבל כמו רדומים. הפונדסאו עזרה לי להעיר אותם ולימדה אותי כיצד להוציא אותם לפועל. זה מתחיל בדברים קטנים ממש, אם קובעים פעילות משותפת עם החברים או עם המשפחה, ואני אומר שאגיע בעשר, כולם יודעים שאגיע בעשר. די בכך כדי שהסביבה תראה שיש כאן משהו שונה ואחר מההתנהגות הרגילה, ובקהילה שלי הבינו שכשאני אומר משהו, זה אמיתי, אנשים מקשיבים לי, הם למדו שהדרך שלי יכולה לקדם גם אותם וזה הפך אותי לסוג של מנהיג בקהילה שלי.” שבייר מוביל היום שלוש התארגנויות בקהילה שלו שבבסיס כולן מפגשים קבועים, שיח פתוח, הקשבה ועזרה הדדית. כך זה בקבוצת הכדורגל השכונתית שבה משחקים ילידי שנות השמונים ושנות האלפיים – אבות ובנים, ובשתי קבוצות תמיכה – זו של החברים שגדלו כל החיים יחד, התחתנו וילדו ילדים, וזו של המשפחה המורחבת, כ־40 קרובים, אחיינים, דודים, בני דודים – שנפגשות פעם בחודש לדבר על אתגרי החיים: על המשפחה, על כסף, על חינוך הילדים ואפילו על הנושאים הרגישים ביותר, הנובעים מאמונה דתית וממסורת מושרשת, כגון, הצורך בתכנון ילודה.

אמרת שהיית יכול להתקדם בפונדסאו גם ללא לימודים גבוהים, מדוע החלטת בכל זאת ללמוד באוניברסיטה?

“תמיד הרגשתי רצון וצורך ללמוד. עם המון כוח רצון השלמתי את לימודי התיכון, אבל מעולם לא היתה לי תמיכה או אפשרות כלכלית ללמוד באוניברסיטה. לאחר שנתיים בפונדסאו חשבתי שהנה אני יכול להגשים את החלום ונרשמתי ללימודים. יום אחד, כשנה וחצי אחרי שהתחלתי ללמוד, הגעתי הביתה ולא היו מים, לא היה כסף לקנות כי שבוע קודם שילמתי לאוניברסיטה. הפסקתי את הלימודים אבל המשכתי לקרוא. אני קורא על הכול, על דת, על מדע, על פוליטיקה; קראתי כבר את כל התורה כולה וגם את הקוראן. נעמה ראתה את הרצון, את ההשקעה ואת הצורך שלי ללמוד והצליחה להשיג לי מלגת לימודים. כשסיפרה לי על כך, התאפקתי שלא לבכות, אבל כשהגעתי הביתה וסיפרתי לאשתי ולילדים הדמעות זרמו.”

שבייר נמצא כעת בשנה האחרונה ללימודי עבודה סוציאלית. “בקהילה שלנו מעטים לומדים מקצועות שמטרתם ליצור שינוי חברתי, מקצועות שמספקים רווח מיידי כמו עריכת דין והנדסה פופולריים יותר, ובקהילות החלשות ביותר שלנו, אנשים לא רוצים ללמוד שום דבר כי אין להם אפילו את הידע שאפשר ללמוד. אלה האנשים שאנחנו פוגשים בפונדסאו והמוטיבציה שלי ללמוד דווקא מקצוע חברתי, היא כדי לחשוף את האפשרויות בפני אנשים. אבל חשוב לחשוף את המציאות כמות שהיא,” הוא מדגיש.

“הורים לפעמים חולמים שהילד יהיה טייס, אבל אפילו לא מצליחים לדאוג לו לאוכל. המטרה שלי היא להראות את הדרך, לא תהיה מיד טייס, אתה מתחיל ומשקיע ועושה כל מה שאתה יכול בעבודה קשה ובמסירות, זה הבסיס להגשמת החלום. בפונדסאו יש לי את ההזדמנות להעביר את המסר הזה באופן בהיר וברור ולקדם ערכים של הכלה של אוכלוסיות חלשות ושל אפשרות של שיקום בקהילה, למשל, קבלה של אנשים שעברו תהליך של גמילה, בצורה מוחזקת ומובנית.” באמצעות החיבור בין הלימודים לעבודה המעשית בשטח מבקש שבייר לתווך בין האמצעים המדינתיים לקהילה, להנגיש חוקים חדשים ולקדם מיצוי זכויות. “אני מרגיש שלעזור לאנשים זה בדנ”א שלי, וזו המוטיבציה שלי גם בעבודה, גם בקהילה, גם בלימודים,” הוא אומר.

איך אתה מצליח לשלב לימודים, עבודה ומשפחה?

“אני צעיר וכבר יש לי שיער לבן. זה אתגר עצום, ואני אוהב אתגרים. יש משפט אנגולני שאומר: מי שרץ מתוך אהבה לא מרגיש את העייפות. כיוון שאני עושה את הדברים מהלב ואוהב מאוד את מה שאני עושה, אני מסוגל לשאת את הקושי. ותמיד־תמיד אני יכול גם לרוץ לנעמה ולקבל תמיכה,” צוחק שבייר.

ספר לנו על המיזמים שאתה מנהל ועל התפקיד שלך בקרן, על האינטראקציה עם הילדים, הנערים, הנשים.

“יש לי מיזם שקוראים לו מוזיקה ברחובות, שהוא אינטנסיבי מאוד. אנחנו מלמדים ילדי רחוב, יש בהם ילדים שיש להם בית אך הם מסתובבים כל היום ברחובות, ויש ילדים שממש גרים ברחוב. המטרה שלנו היא להציל את הילדים מהחיים ברחובות, להחזיר אותם למשפחות שלהם או למצוא להם מקום בבתי יתומים. הילדים הללו ידעו אלימות, ההורים שלהם נטשו אותם, מהם ילדים חירשים או אילמים או פגועים בכל דרך שנאלצו לעזוב את בתיהם עקב האשמות ביכולות כישוף. עד היום הצלחנו להביא לבתי היתומים כ־150 ילדים. עם השנים והניסיון למדנו שהפתרון הזה קיים בעבורם רק עד גיל 16 ולאחר מכן הם חוזרים חזרה לרחוב בלי שום בסיס ובלי תקווה, הם סוג ב’ בכל מקום. עשינו ראיונות ותחקירים ובדקנו עם המדינה אם יש תוכניות שנועדו לסייע לצעירים ולא הצלחנו למצוא כאלה, אז בנינו את המיזם ‘הדרך הטובה’.” נעמה מוסיפה, “שבייר זיהה את הצורך, חיפש את המענה וכשלא נמצא כזה, הוא בנה את המענה בעצמו.”

תשעה צעירים נבחרו לפיילוט הדרך הטובה. הם קיבלו בית, אוכל וחבילת כישורי חיים של קורסי אנגלית, תפירה, נגרות, נהיגה, הרצאות מכל הסוגים וגם מלגות ללימודים גבוהים למתאימים ולרוצים בכך. כמו כן, קיבלו הצעירים עבודה באחת מחברות הקבוצה. על פי כללי המיזם המשתתפים חוסכים 50% אחוז משכרם לעתיד, על ההשתתפות במיזם הם משלמים אחוז מצומצם – חינוך להתנהלות כלכלית נכונה. היום, שלוש שנים מאז החלה התוכנית, רוב משתתפיה נהנים מעצמאות מלאה, יש להם בית משלהם ועבודה.

שבייר במיזם "מוזיקה ברחובות": ממנפים את התרבות המוזיקלית המקומית ליצירת סביבה תומכת לילדי הרחוב באנגולה.

שבייר במיזם “מוזיקה ברחובות”: ממנפים את התרבות המוזיקלית המקומית ליצירת סביבה תומכת לילדי הרחוב באנגולה.

“בזכות הפיילוט המוצלח ודרך הפעולה של מיטרלי, מנומדין והפונדסאו במיזמי פילנתרופיה אסטרטגית, המשכנו להרחבת המיזם והאימפקט. הצלחנו ליצור שותפות עם הממשל המקומי שנתן לנו בית מתאים, גייסנו מדריכים ו־25 נערים זוכים לחודשיים של פעילות חינוכית ומעצבת, כל הבסיס הדרוש כדי להשתלב בקהילה בצורה טובה.” נעמה מציינת שההשראה למיזם, כמו ברבים מהמיזמים של חיים טייב, מקורה בישראל, מ”חוות השומר”, בסיס הטירונים שמכשיר ומשלב אוכלוסיות מוחלשות בצה”ל וסיסמתו “בזכות האמונה באדם”. באותו אופן, “הדרך הטובה” מספקת במשך חודשיים אינטנסיביים שיעורי אנגלית וספורט, תזונה נכונה, תרגול הופעה בפני קהל וחינוך פיננסי. לאחריהם מתחיל תהליך גיוס ושילוב המשתתפים כמתמחים בחברות מיטרלי, כשצוותי משאבי אנוש עורכים למשתתפים ראיונות עבודה לפי הבחירה שלהם, הנתונים האישיים והצרכים של החברות. “מגוון המשרות רחב – מזכירות, חשמלאים, הצטרפות למחלקות המשפטיות – כל אחד מהמשתתפים הציג את החלום הכי גדול שלו. בחברות מוצמד לכל מתמחה מנטור שינחה וילמד בסבלנות. אני מרגיש שפתחנו תיבת פנדורה שאיש לא התעסק בה ויצרנו דרך של תקווה. לקחנו חבר’ה צעירים ויצאנו אתם לדרך טובה יותר. דרך של עבודה וסיכוי שווה. כשאני מסתכל אחורה אני רואה אנשים שסללנו להם את הדרך להזדמנויות ולאפשרות להתקדם בחיים ולהשתלב בקהילה.”

זו נשמעת עבודה תובענית מאוד ולא פעם יש אכזבות וכישלונות. איך אתה מתמודד ושומר על החוסן שלך וזה של הצוות שלך?

“בתור אבא, האתגר הקשה ביותר הוא לקחת ילד מהרחוב, לנסוע שעתיים כדי להביא אותו חזרה הביתה ולעמוד מול ההורים שאומרים שהם לא רוצים את הילד. קשה לי מאוד לחזור לבית שלי ולישון במיטה שלי ולחשוב שיש אבא שלא מוכן לקבל את הבן שלו שחי ברחוב. זו המציאות שלנו בעבודה, יש ימים של שמחה מאוד גדולה וימים של עצב עמוק. מה שעושה לנו טוב ומחזק אותנו אלה הימים השמחים, הטובים.

“עם כל הקשיים וכל האכזבות הרבות, החלומות שעזרנו להגשים, החיים ששינינו לטובה: זה מה שנותן לי את הביטחון להמשיך ולעשות. הבחור הזה, שאני רואה כל יום בקרן, שננטש ברחוב בהיותו תינוק  וגדל בבית יתומים, בלי אמא בלי אבא, והיום יש לו בית, יש לו עבודה והוא מתחיל לחשוב על להקים לעצמו משפחה – הוא נותן לי את מוטיבציה וההבנה שאנחנו עושים טוב. ישו אמר שהאושר בלתת גדול מאשר לקבל. כשאתה עוזר למישהו אתה הרבה יותר שמח, זה לא חייב להיות דברים גדולים, אפילו מידע שנתת למישהו יכול לעשות הבדל.

שבייר עם הבנים שלו: "יש ימים של שמחה מאוד גדולה וימים של עצב עמוק. מה שעושה לנו טוב ומחזק אותנו אלה הימים השמחים, הטובים."

שבייר עם הבנים שלו: “יש ימים של שמחה מאוד גדולה וימים של עצב עמוק. מה שעושה לנו טוב ומחזק אותנו אלה הימים השמחים, הטובים.”

“יום־יום בקרן אנחנו שומעים סיפורים אמיתיים של אנשים שאין להם כלום, אפילו לא תקווה – רק דיברנו קצת ונתנו קצת הכוונה, וכבר שינינו את דרך ההסתכלות שלו או שלה על החיים. לפני כמה שנים הגיעה אלינו גברת אחת עם ילד שהרגל שלו לא מתפקדת, נעמה ואני דיברנו עם אדם שחשבנו שיוכל לעזור לה וקישרנו ביניהם. אחרי שנתיים, הגברת הזאת יצרה קשר, סיפרה שחזרה עם הילד אחרי ניתוח בגרמניה, בזכות הקשר שיצרנו. הבנו שנהיינו מקום שמחבר בין אנשים ובין צרכים.”

נבחרת להעניק את מלגות האיחוד האירופי למשפחות במצוקה – מה הן המלגות האלה וכיצד קיבלה הפונדסאו את האחריות לכך?

“זה היה תהליך. גופים בינלאומיים מחפשים ארגונים בתוך אנגולה שיקבלו משאבים למטרות חברתיות ויגרמו לדברים לקרות. קשה מאוד למצוא ארגונים שמסוגלים לעשות זאת. הפונדסאו הפכה למודל לארגון חברתי שעובד ביעילות והאיחוד האירופי, אחרי כמה ניסיונות לא מוצלחים עם ארגוני המגזר השלישי באנגולה, החליט להעביר את כל המשאבים שנועדו לתמיכה חברתית באנגולה לפונדסאו שתעניק מלגות למשפחות במצוקה. לפני שקיבלנו על עצמנו לנהל את המלגות, הלכנו לפגישות בארגון והזמנו את נציגיו אלינו, הסברנו להם שהמלגות כמו שנתנו אותן עד היום לא עושות אימפקט של ממש על המשפחות והתנינו את קבלת התפקיד בכך שאנחנו נהיה אלה שנבנה את הדרך המתאימה להענקת המלגות, כך שהן באמת יקדמו את המשפחות שמקבלות אותן. היינו נחרצים, או הדרך שלנו או שנוותר על המלגות. בהתאם למוטו שלנו: ‘חכות ולא דגים’, במקום לספק שני שקי אורז למשפחה שיהיה לה מה לאכול עכשיו, כפי שנעשה עד אז, ביקשנו ליצור את התנאים הבסיסיים כדי שלמשפחה תמיד יהיה מה לאכול וגם מעבר לכך,” אומר שבייר.

היום, 20 משפחות נהנות מהמלגות הללו, ושלא כמו בעבר, בזכות המלגות הן עובדות תהליך שינוי מיטיב ועמוק. כל משפחה עברה אבחון מדויק וקיבלה קורסים טכניים, לימוד מקצוע וסיוע בבניית עסקים קטנים שיספקו לה פרנסה ואופק פיננסי בר־קיימא. “במשפחה אחת האמא קיבלה הכשרה כספרית, ולצד הקורס גם סייענו לה בקיט מוצרים ומכשירים ובבניית לוח זמנים להקמת העסק ולהתחלת הפעלתו. יש לנו עובד סוציאלי שלא רק מלווה את המשפחות ובודק שהדברים קורים, אלא רואה את כל ה־360 מעלות של המשפחה ודואג למגוון הצרכים שעולים בשטח: הוא יטפל ברישומם של הילדים ברשויות המדינה (זוהי תופעה רווחת באנגולה, דורות רבים שמעולם לא נרשמו באופן רשמי ולכן הודרו משירותי חינוך ובריאות ומשירותים חיוניים אחרים); הוא ידאג לרופא או לטיפול במקרה של מחלה; הוא ייתן מענה במקרה שהילד לא הולך לבית הספר או שמזוהה אלימות במשפחה, גם אם דרושה מעורבות עורך דין או משטרה. יש לנו דוגמאות של נשים שזכו במלגה שהחיים שלהן השתנו לחלוטין, הכבוד העצמי שלהן גבוה ועלתה המוטיבציה שלהן לעבוד וללמוד.”

ולאן צומחים מכאן, שבייר?

“אני רואה את הפונדסאו כמודל במדינה הזאת, והרצון שלי והתקווה שלי שתהיה פונדסאו כזאת בכל אחת מ־18 הפרובינציות של אנגולה. החלום שלי הוא לצאת מעיר הבירה לואנדה ולעבוד עם הפונדסאו בפרובינציה אחרת; הבסיס שיצרנו כאן, הידע שנעמה העבירה לי, הניסיון שצברתי – הכול מוביל אותי להרגיש מוכן להוביל את השכפול של האימפקט שאנו עושים כאן. יש המון ילדים שראויים ומחכים למקום כמו שיש לנו כאן שייפתח בעבורם את התקווה והחלום והאפשרויות.”

למגזין