אומנות בימי קורונה

באוגוסט 2020 נערך באנגולה פסטיבל אומנות רחוב, אחד משלל פסטיבלי אומנות רחוב, שהתקיימו בערים רבות ברחבי העולם ביוזמת תנועת One Voice. את הפסטיבל בלואנדה, אנגולה, הובילה הקרן לתרבות ואומנות (הפונדסאו) עם 14 אומנים מקומיים שציירו את הוויית החיים בעיצומה של מגפת הקורונה ומילאו את הרחובות בצבע ובשמחת חיים. הפסטיבל זכה לתהודה תקשורתית רבה ולאהדת הקהל.

את הכתבה הזאת ראוי לפתוח בתמונות, וכך נעשה.

ועוד לפני שנספר משהו על התמונות הללו, דבר אחד ברור: לאומנות יש כוח טרנספורמטיבי. הכוח הזה לעשות שינוי לטובה, הוא כל העניין כולו. אבל, כמו שאומר הפתגם הידוע, תמונה אחת (במקרה שלנו, שתיים) שווה 1,000 מילים, ואנו נשתמש בהן כדי לספר לכם על מיזם אומנות הרחוב הגלובלי “השינוי הוא באחדות”, שהובילה תנועת One Voice ב־15 ערים, ב־12 מדינות ברחבי תבל בשיתוף ארגונים ואומנים מקומיים. באנגולה, היתה זו הפונדסאו, קרן הבת של קרן מנומדין, שהובילה את הפעילות החברתית־אומנותית ברחובות לואנדה.

הזמן – קיץ 2020, מגפת הקורונה מכה ללא רחם. המיקום, ספציפית של התמונות לעיל – חוף ים באי של לואנדה, אזור בבירת אנגולה; אבל, כאמור, בהקשר הרחב יותר – העולם כולו.

משבר הוא הזדמנות לצמוח

אפשר שתמונת ה”לפני” היא מטאפורה טובה למצב האנושי. מגפת הקורונה מטילה את כל כובדה על אזרחי העולם. האנושות מתמודדת עם אתגרים חסרי תקדים ועם מציאות שהשתנתה באבחה אחת ומקצה לקצה. הפחד נוכח. מדינות מטילות סגרים מוחלטים בהתאם לשיעורי ההדבקה ולעלייה במספרי החולים והמאושפזים; צוותי הרפואה, שעובדים קשה מאוד גם בימי שגרה, נדרשים למאמץ עד מעבר לקצה גבול היכולת, גם פיזית וגם נפשית – כאשר הם נאלצים להיפרד ממטופלים כה רבים שמצבם מידרדר במהירות; רגע אחד המטופלת מתקשרת וחיונית, וברגע שאחריו יש להרדים ולהנשים אותה. ורבים־רבים כל כך מתים, לבדם, במחלקות שבני משפחותיהם אינם מורשים להיכנס אליהן.

גם מחוץ לבתי החולים ולמחלקות הקורונה, המצב קשה מאוד. כבר בשלב זה, מיליונים איבדו את עבודתם. הקרקע צונחת מתחת הרגליים ואת אי-הוודאות אנו כולנו מרגישים, גם מי שעוד מחזיק בעבודתו. מערכות החינוך ברחבי העולם עברו ללמד מרחוק. פתרונות הלימודים מרחוק אינם אידיאליים, בלשון המעטה; הילדים ובני הנוער שרויים במתח רב, שכן רבים אינם מכירים מספיק את הפלטפורמות והטכנולוגיות החדשות. זקנים מוזהרים לשמור על עצמם ועל ריחוק חברתי קפדני, רבים מהם לא פגשו את ילדיהם ואת נכדיהם כבר חודשים, לא ישבו אתם לשולחן החג, הם מרגישים בדידות תהומית. מדברים על חיסונים, אבל מתי יהיו כאלה? זאת איש אינו יודע. עד מתי יימשך המצב? לאיש אין תשובה.

הנגיף לא עוצר בגבולות ולא מבחין בין אוכלוסיות, אין לו העדפות והוא לא עושה הפליות. מי שלא עוברים בגבולות הם התיירים – השמים נסגרו ופסקה התנועה הבינלאומית התזזיתית והאדירה, שטרם פרוץ המגפה הגיעה גם ל־18,000 מטוסים באוויר בכל רגע נתון!

אני ואתה נשנה את העולם

כשגורל אחד משותף לכלל האנושות, נוצרת גם ההזדמנות לשותפות גורל נרחבת יותר, כזו שתתעלה אל מעבר לרגע הזה, וזהו בדיוק הרגע והרקע שממנו צומחת תנועת One Voice. היזמים גיל שביט, יוג’ין למאי ויגאל עוזרי מבקשים, דווקא מתוך המצב הקשה, להדגיש את הערכים הנעלים ביותר – שוויון ואחדות – שהפכו מוחשיים כל כך בעת הזאת. באמצעות אומנות רחוב, מטרתם להביא למודעות ולקדם סולידריות וצדק חברתי, אמפתיה, אחריות וכבוד הדדי. כל אלה, מצהירים היוזמים, הם הבסיס לעתיד טוב יותר ולחברה אנושית שחוסנה הוא באחדותה.

חיים טייב, יו”ר קבוצת מיטרלי והנשיא והמייסד של קרן מנומדין והפונדסאו, סיפר: “כשפנה אליי חברי הטוב גיל שביט, שגר בפרו, וסיפר לי על מיזם בינלאומי שהוא אחד היוזמים שלו, מיד הצטרפנו למיזם. ביקשתי ממנהלת הקרן שלי באנגולה נעמה מרגלית ומנהלת הפיתוח העסקי של מיטרלי בחוף השנהב אווה פלד להרים את הכפפה, ושתיהן התגייסו וחיברו אומנים מקומיים להשתתפות במיזם. המיזם מבטא את הכאב והקושי שכולנו עוברים, מעניק כוח ותקווה בתקופה של אי-ודאות, אבל – ובעיקר – מאיר את המרחב הציבורי בצבע ובחיים.”

ד”ר מירב גלילי, מנכ”לית קרן מנומדין, הוסיפה: “גם ישראל משתתפת במיזם, בהובלת תנועת אור, שותפתה של מנומדין במיזם פורץ דרך אחר, קואליציית היום שאחרי, גם הוא מבקש למנף את מגפת הקורונה כדי לחזק את החברה במגוון התערבויות ותוכניות חברתיות. בישראל, מכל המקומות, נבחר נמל תעופה שנסגר לצמיתות בעיר אילת, להפוך למרחב של אומנות מיצג ופרפורמנס שבאמצעותו יבטאו האומנים את מאורעות התקופה, ובייחוד את ההגבלות והעצירה בתעופה ובתיירות העולמית.”

צבעים של עולם טוב יותר

האומנות, לעומת זאת, לא צריכה מטוס כדי לחצות גבולות. והבחירה של היוזמים באומנות הרחוב, שהתפתחה מתוך ה”גרפיטי” וזכתה לכינוי “גרפיטי חכם”, היתה טבעית, גם בהינתן מגבלות הקורונה על התכנסות במתחמים סגורים וגם בהיותה כלי להעלאת המודעות לנושאים חברתיים ופוליטיים – בכך, תאמה במיוחד למטרותיהם להעלות על נס את גיבורי הקורונה, לעורר מחשבה ולדחוף לשינוי חיובי.

אומנות רחוב אינה מוגבלת לציור, היא כוללת גם פסיפס, וידאו ארט, מיצגים ופרפורמנס, צילום ואומנות פלסטית. ניצול המרחב הציבורי – מבנים ומדרכות, רכבות ושטחים אחרים – מאפשר לאומנים ולאומנות חשיפה לקהל רחב הרבה מזו שמספקים גלריות ומוזיאונים. באנגולה, הפגיש המיזם 14 אומנים המתמחים במגוון צורות אומנות הרחוב החזותית ובהם Thó Simões, Rafa Invencible, Oksanna Dias, Noop, Eloíme Bênção ו־Zbi. הפסטיבל, שהתקיים בבירה באוגוסט 2020, הפך לאחת האטרקציות הגדולות בלואנדה, ולצד התלהבות הקהל המקומי, הוא עורר גם את תשומת לבה של התקשורת וזכה לתהודה רבה.

נוסף על כך, השימוש באמצעים דיגיטליים, כגון, הקרנות ושידורים חיים, אפשר חילופים בינלאומיים של יצירות אומנות, וכך עבודות שנוצרו באנגולה, אפריקה, הוקרנו במדינות וביבשות הרחק־הרחק משם, למשל, בקובה ובאמריקה. חילופי האומנות נועדו לקרב בין קהילות ולעורר שיח ושיתוף של החוויות והקולות.

בלואנדה, הקפידה הפונדסאו לשמור על מגבלות הקורונה, האומנים עטו מסכות והפסטיבל כולו היה מקוון. אולם, כמו בערים אחרות בעולם, גם בלואנדה בולטים הצבעים שבהם בחרו האומנים כדי להביע את רגשותיהם שלהם ואת הרגשות האומנותיים והאנושיים של התקופה העזה שבה אנו חיים; כמו מבקשים לגרש את העצבות ואת הבדידות באמצעות הגוונים העזים, כמו מבקשים לעטוף את המתבונן בהם בחומם.

לסיום, אנחנו מבקשים לשוב אל התמונה שעמה פתחנו, אולי המרגשת מבין עבודות האומנות שנוצרו במהלך ימי הפסטיבל. נתמקד בתמונת ה”אחרי”. בציור, בחרו האומנים להנציח שניים מחבריהם, האומנים המקומיים החשובים ואלדמר באשטוש (Valdemar Bashtush) וקרלוס בוריטין (Carlos Burtin), שחלו בקורונה ונפטרו בהפרש של יומיים זה מזה. כפי כשכבר ציינו, לאומנות כוח טרנספורמטיבי מיטיב, והנה הרגע העצוב הזה בעולם האומנות של אנגולה הפך, על קירותיו של אותו ביתן מוזנח לשעבר, להצדעה לגיבורי התרבות הללו, לאמירה: לא נשכח אתכם, ויותר מזה, נזכור אתכם ואת תרומתכם החיונית לאומה – בדיוק כפי שהייתם עושים אתם – בצבע, ביופי וכשהחיוך על פניכם.