מזיכרון לתקומה 2024: “וּמִצְעָדֵנוּ עוֹד יַרְעִים: אֲנַחְנוּ פֹּה!”
כחודש לאחר שבעה באוקטובר, סיירו חיים טייב ורעייתו איריס בקיבוץ עין השלושה. מול אחד הבתים השרופים, עצר הרבש”צ וסיפר להם על תושבת הבית, ז’קלין גליקסמן, ניצולת שואה בת 81, שקפצה מחלון הממ”ד בניסיון לברוח ממחבלי החמאס ששרפו את ביתה. בריאיון ליאיר ויינרב בכאן רשת ב’, סיפר חיים על שעבר עליו ברגע ההוא, כשנזכר כיצד סבא שלו, סבא חיים שעל שמו הוא נקרא, ברח ממחנה הכפייה שאליו נשלח כשכבשו הנאצים את תוניס, וכך ניצלו חייו.
מול ביתה השרוף של ז’קלין, חיים שאל את עצמו: “איך יכול להיות שילדים קפצו מרכבות בשביל להינצל מתופת הגרמנים ואותם ילדים נמלטים שוב כשהם כבר סבים וסבתות? מה שקרה בשבעה באוקטובר מתחבר לי לשואה רק בדרך אחת,” אמר חיים, “בַּמטרה: השמדת העם היהודי.” ברגע ההוא החליט חיים על משלחת העוטף למצעד החיים 2024. הוא הרגיש שמול מטרת ההשמדה של החמאס חייבת השנה להוביל את המצעד משלחת של שורדים ושורדות, נפגעים ונפגעות, מאירועי שבעה באוקטובר. משלחת שתהדהד פנימה לעם ישראל והחוצה לעולם כולו שעם ישראל חי. את ז’קלין ואת חברי המשלחת כולם פגשו חיים ורעייתו, גם היא דור שני לשורדי שואה, על אדמת פולין. “צעדנו ביחד, ואני חושב שהעוצמתיות של הכינוס הזה של יהודים מכל העולם מראה עד כמה העם היהודי חזק,” אמר חיים.
המסר הזה שב והדהד מפיהם של 36 חברי וחברות משלחת העוטף, רבים מהם צעדו על האדמה ספוגת הדם של אושוויץ־בירקנאו כשהם עטופים בדגלי ישראל ודבריהם ריגשו מיליוני ישראלים ויהודים ואת יושבי תבל בכלל באמצעות ידיעות, כתבות וראיונות בתקשורת המשודרת והכתובה בארץ ובעולם, סרטונים, תמונות ופוסטים במדיה החברתית שליוו את יום הזיכרון לשואה ולגבורה. שישה שורדי שואה ששרדו גם את מתקפת הטרור הנוראה של חמאס בשבעה באוקטובר, חטופים וחטופות ששוחררו מידי החמאס ושבו ארצה בעסקה או בחילוץ הירואי של צה”ל ובני משפחות של חטופים וחטופות שעדיין שבויים בעזה, שורדי הנובה ובני משפחותיהם, לוחמים שנפצעו בקרבות ומשפחות ששכלו את יקיריהן שנפלו על הגנת העוטף – כולם, בסיפוריהם המטלטלים ומעוררי ההשראה, העלו על נס את הגבורה, ויותר מכול, הדגישו את אחדותנו ותקומתנו.
“איזה מסר חשוב לך שיצא מפה?”: נשיא קרן מנומדין חיים טייב, יוזם משלחת העוטף למצעד החיים 2024, בכתבה בחדשות 2.
“אנחנו כאן, יהודים גאים בעם ובמדינה שלנו”
יהודית צמיר, גם היא בת 81, מקיבוץ מפלסים, שרדה את השואה במשפחה אומנת בברלין, היא לא ידעה שהיא יהודייה עד שלאחר המלחמה אמה החזירה אותה אליה. היא סיפרה, בין היתר, בגלי צה”ל, ב־ynet, ברשת 13, שלא חשבה שתדרוך על אדמת פולין שוב לעולם. אבל “אחרי מה שקרה חשבתי שאני צריכה להזכיר גם לעצמי להיות גאה שאני יהודייה וגם להזכיר לעולם שאנחנו קיימים ושאנחנו לא מוותרים על המקום שלנו ליד הגבול. נמשיך את חיינו, נמשיך להיות יהודים גאים בעם ובמדינה שלנו ולא יזיזו אותנו מהרגשות שלנו הללו וגם לא מהאדמה שלנו. זה המסר שהייתי רוצה להביא עולם,” סיכמה יהודית גם בשיחתה עם סוכנות הידיעות AP, שהדהדה את דבריה המרגשים בכל רחבי העולם.
גם בלה חיים בת ה־86 נדרה שלעולם לא תשוב לדרוך על אדמת פולין, שאותה עזבה לאחר המלחמה כשהייתה בת 12. בפתח מהדורת החדשות ביום הזיכרון לשואה ולגבורה עם יונית לוי, צולמה בלה עטופה בדגל ישראל צועדת במחנה ההשמדה אושוויץ “אני אמנם קצת רועדת, אבל אני מרגישה עוצמה.” בלה שרדה את שבעה באוקטובר בקיבוצה גבולות שבנגב המערבי. נכדהּ, יותם חיים ז”ל, נחטף מקיבוץ כפר עזה, הצליח לברוח משוביו אך בטרגדיה שפילחה את לב האומה כולה הוא נהרג בשוגג בידי חילי צה”ל. יותם נקבר בגבולות. “אני כאן בעיקר בשבילו ובשביל כל עוטף עזה, בשביל כל אלה שהלכו.”
בבוקר שבעה באוקטובר הוא עוד הספיק להתקשר לסבתו ולומר לה: “סבתוש, אני קצת בלחץ, יש כאן מחבלים. זה יכול לקרות בכל מקום, תשמרי על עצמך,” בלה סיפרה שאלו המילים האחרונות ששמעה מנכדה, ובמוסף שהוקדש למצעד החיים בצל שבעה באוקטובר, בידיעות אחרונות סיפרה: “לשמוע את הנכד שלי מתאר לי איך שורפים לו את הבית – זה הזכיר לי את השואה. אחרי מה שעברתי בחיים, לראות את הבן שלי, דור שני, מתאבל על הילד שלו – זה נורא. “אבל,” היא מוסיפה: “חזרתי להתגורר בגבולות. חזרתי לשמוע את המוזיקה שלי, ואני נרגשת לקראת פתיחת מועדון הוותיקים, למרות כל מה שאיבדנו בקיבוץ. התקומה והנקמה היא שיראו את הילדים שלנו שוב מחייכים. החלטתי להשתתף במצעד החיים, כדי שהעולם יראה ויידע,” אמרה בלה ואדוות המסר הזה הגיעו לכל העולם גם בדיווח של סוכנות הידיעות רויטרס, וגם בכתבות בעיתוני הקהילות היהודיות ברחבי העולם. רדיו צרפת הבין־לאומי (RFI) ציטט את סוכנות הידיעות הצרפתית (AFP) וסיכם את דיווחו על משלחת העוטף במצעד החיים: “לצועדים היה מסר פשוט: ‘עם ישראל חי’.”
לבחור בחיים, לבחור בבניין המדינה
למשלחת העוטף הצטרף גם יובל דנציג שאביו, אלכס דנציג, בן ה־75, בן לניצולי שואה, היסטוריון ומיוזמי מצעד החיים, נחטף מניר עוז. יובל אמר בראיונות ברשת 13, בקשת 12 ובמוסף בידיעות אחרונות “מצעד החיים מסמל את החיים, את התקומה של השורדים,” זו הפעם הראשונה שבה המצעד קשור באופן אישי באביו שגם עבד עם יד ושם והכשיר מדריכים למסעות לפולין. יובל, שדיבר עם בני נוער במסע, הרגיש שהוא ממשיך את המסע של אביו וביקש לשוב ולהשמיע את הצורך להחזיר את אביו ואת החטופים כולם הביתה: “אני מקווה שהוא יוכל להמשיך את המסע שלו בעצמו, כי המסע שלו לא הסתיים, הוא באמצע.”
גם בעבור ליאת אצילי ששוחררה משבי החמאס בעסקה לאחר 54 ימים, הצעידה על אדמת אושוויץ־בירקנאו ביום הזה הייתה מטלטלת ומעצימה. ליאת נחטפה מביתה בניר עוז, בעלה אביב נרצח באותו יום נורא, שבו, בהיותה מורה בבית הספר “נופי הבשור”, הייתה עסוקה בתכנון מסע הנוער לפולין, “מסע שכבר לא יתקיים,” אמרה בריאיון לדפנה ליאל בקשת 12: “מה שצריך לקחת מזיכרון השואה זו האנרגיה. האנרגיה של הבנייה והשיקום והתקומה של שורדי השואה. הם בחרו בחיים, בחרו בבניין מדינה.”
לצד שורדי השואה, כתף אל כתף עם החטופים ששבו ובני משפחות החטופים שעדיין מצפים לשובם של יקיריהם, צעד גם עמרי ניסים ארנטל, לוחם במילואים בהנדסה קרבית שנפצע קשה ב־7 בינואר 2024 כשכדור שנורה מפיר מנהרה בעזה חדר לפניו. עמרי ניצל בנס. בשידור ישיר ממצעד החיים בקשת 12 הוא סיפר: “לפני 80 שנה, כשסבא שלי היה בשואה, קצין נאצי שתפס אותו באחת מהבריחות שלו, הצמיד לו את האקדח לרקה, אמר לו: ‘אתה אפילו לא שווה כדור.’ 80 שנה אחרי אני הצלחתי להישאר בחיים למרות הניסיון של החמאס לפגוע בי וזה עוצמתי הרבה יותר. לסבא וסבתא שלי, שהם שניהם ניצולי שואה, היה מאוד חשוב שאנחנו נמשיך ונילחם בשביל המדינה שלנו. סבא שלי, אפילו שהוא כבר היה מבוגר, היה בשירות צבאי ולחם במלחמות ישראל, וגם לסבתא שלי, שורדת אושוויץ, היה מאוד חשוב שאנחנו נמשיך את המורשת ונישאר פטריוטים וציונים, כי אין לנו ארץ אחרת.”
“ניטע ונבנה ונשוב לשגשג”
במשלחת העוטף השתתף גם אילן חממי, אביו של גיבור ישראל אל”מ אסף חממי ז”ל, מפקד חטיבת קטיף (דרומית) באוגדת עזה שנהרג בשבעה באוקטובר בעת שלחם בקיבוץ נירים, גופתו נחטפה לעזה. אילן סיפר לאילה חסון בכאן 11: “הסיבה שאני כאן היא להעביר את המסר שיש קשר בין מה שקרה בפולין ומה שקרה בשבעה באוקטובר. לתזכר את עם ישראל מה יכול לקרות לנו כשאנחנו רבים בינינו, ומצד שני להראות שאנחנו מאוחדים, מלוכדים ולא ניתן לשבור אותנו, שאנחנו עם חזק.” נכדו של אילן, בנו בן השש של אסף, היה בבסיס באותה שבת. עם תחילת המתקפה אסף לקח אותו לחמ”ל נתן לו נשיקה במצח, אמר לו “אבא אוהב אותך מאוד” ויצא לקרב שממנו לא שב. אסף הבין מהר מאוד את גודל האירוע שמתרחש והיה הראשון להכריז באותו בוקר: “כאן קודקוד, מלחמה.”
אילן הוסיף: “הנוער הישראלי שלנו שהוא העתיד שלנו ואנחנו רואים את הנוער הזה במלחמה בעזה, כמה שהם דבקים במשימה, מחרפים את נפשם בדיוק כמו הבן שלי, גיבורים אחד אחד ויש לנו עתיד. כי אנחנו בתקומה ויש לנו תקומה.”
גם חיים טייב שב והדגיש את מקומו של הנוער היהודי בעתידו של עם ישראל, כך כתב בפוסט בפייסבוק ושב ואמר לתקשורת הישראלית, היהודית והבין־לאומית: “יחד נצעד בראש מורם, עם אלפי בני נוער מרחבי העולם, מלוכדים בפני הרוע, מתוך ידיעה שכמו בעבר – אנחנו נקום מההריסות, בחוסן ובנחישות אין־סופית, ניטע ונבנה ונשוב לשגשג.”