איך הובילה השותפות של קרן מנומדין עם עיריית טבריה לקליטת מפונים מוצלחת

אלי מאירי, סמח”ט חטיבה 179 בשריון, נמצא מ־7 באוקטובר במילואים. הוא התחיל בצפון ומשם ירד לעזה, וכשמילים אלו נכתבות, ארבעה חודשים וחצי לתוך המלחמה, הוא עדיין מוביל את לוחמיו. לא פעם, כשהם מדברים ביניהם והוא מציין שבאזרחי הוא מנהל את אגף החינוך בעיריית טבריה, קצינים וחיילים שמשרתים אתו, שמשפחותיהם במקרה פונו לטבריה, מזכים אותו בעדות מהבית: “מילואימניק אחד, במקור משלומי, אמר לי, תקשיב אשתי בטבריה, הילדות מה זה מבסוטיות בבית ספר,” ומאירי, בעזה, מתמוגג.

בשיחת טלפון נדירה חודשיים אחרי שגויס למילואים ולאחר עשרות הודעות דואגות שקיבל ממירב, ד”ר מירב גלילי מנכ”לית קרן מנומדין, אמר לה ולחיים טייב, מייסד ונשיא הקרן, השותפים שלו ושל העיר טבריה בשלוש השנים האחרונות: “אם היינו צריכים הוכחה שהתוכנית שלנו עובדת – הנה קיבלנו. יש מלחמה, 12,000 תושבים חדשים בעיר טבריה, העירייה עסוקה עד מעל הראש באלף אתגרים ובעיר יש 3,000 תלמידים ותלמידות חדשים שהצטרפו למערכת החינוך בִּן־לילה, מנהל אגף החינוך נעלם, הוא, אני, לגמרי־לגמרי לא זמין, כל זה – והחינוך בעיר עובד, והוא עובד טוב.”

3,000 תלמידים חדשים בִּן־לילה

ב־8 באוקטובר קיבוץ אור הנר על כל תושביו – תינוקות, ילדות וילדים, בני נוער, הורים, זקנים, כולם הלומים לגמרי וכמעט חסרי כול – הגיע היישר מן הנגב המערבי לטבריה. הקיבוץ היה רק סנונית ראשונה למה שבימים הבאים יהפוך ללהקות רבות וגדולות של קהילות נודדות, שינחתו בעיר ויבקשו בה מקלט לימי המלחמה. העיר הצפונית טבריה ערוכה לתרחישי הביטחון וההתגוננות ההפוכים: נפילות בשטחה מן הגבול הצפוני של ישראל ופינוי התושבים לבתי הארחה ולמלונות במרכז ובדרום. והנה, ללא כל תוכנית מגרה, נאלצה העיר להתמודד, תוך כדי תנועה, עם כל מה שיונח לפתחה.

ביום הראשון נפתח מלון ראשון ואחריו עוד אחד ועוד אחד, מפונים מגיעים אליהם מ־13 ממועצות אזוריות ומרשויות בדרום, מאשקלון, משדרות, מאשדוד. ביום הרביעי למלחמה ניתנה הוראת פינוי ליישובים המרוחקים אפס עד שני קילומטרים מהגבול הצפוני, ובעיר טבריה מבינים שצפויים להגיע אליה עוד אלפים רבים של מפונים. כך אכן קורה, העיר קולטת מפונים מתשע רשויות בצפון, שתושביהן מגיעים עם תיק ובו בגדים, תרופות, מטען לטלפון, ואולי עוד כמה דברים בסיסיים שהצליחו לארוז ברגעי הפינוי הבהולים. בימים הבאים, בכל יום נפתחים עוד שלושה־ארבעה מלונות בטבריה, בכל אחד מאוכלסים 300–1,000 איש ואישה. בשיא התקופה, תפתח טבריה 34 מלונות ותקלוט בהם 12,000 מפונים, מהם 3,000 ילדים, מגיל אפס עד 18.

בתוך ימים בודדים גדלה אוכלוסייתה של טבריה ביותר מ־20% וכך גם שיעור התלמידים שצפויים להשתלב במערכת החינוך שלה. העיר מדורגת במצב סוציו־אקונומי 4, מונה 50,000 תושבים ובארבע השנים האחרונות מנהלת אותה ועדה קרואה. הרשות הקימה צוות של ארבעה אנשים לניהול האירוע, בהובלת חן אופיר, היום אחראית קליטת מפונים ובשגרה מנהלת יחידת הנוער בעירייה. לאנשי אגף החינוך יש תפקיד מרכזי בצוות הזה ובהצלחה הפנומנלית של טבריה בקליטת המפונים, ולא בכדי.

בגד, אוכל, חיבוק – וחינוך

בימים הראשונים, מטפלים בטבריה בעיקר בצרכים הבסיסיים של המפונים: דואגים לבגדים ולשירותי כביסה, לאוכל לתינוקות ולמתנות משמחות לילדים. מסייעים למלונות בהכשרת המטבחים, ועד שאלה יוכשרו (גם זאת כמעט מהיום למחר), דואגים לאספקת מנות כשרות ארוזות. הצוות גייס מתנדבים ושילח אותם לכל המלונות כדי ליצור פעילות הפגה, ולצדם, בכל מלון, שובצו רכז עירייה, עובד סוציאלי ופסיכולוג מטעם השירות הפסיכולוגי, ששימשו אוזן מקצועית קשובה והושיטו יד מחבקת. בעזרת המתנדבים המקומיים הרבים שהגיעו מיוזמתם האישית – כור היתוך התנדבותי מכל גווני הקשת החברתית בעיר, כולל חסידות קרלין – הקימו שולחן תרומות וגמ”ח ומועדון חברתי בתוך המלונות. נציגי העיר שימשו גורם מתווך בין המפונים למלונות, שזו להם התנסות ראשונה מסוגה בקליטה של מי שאינם אורחיהם, עזרו בשיבוץ חדרים ואפילו באיחוד משפחות שפונו לערים שונות. למרות עומס המטלות, שום פנייה פרטנית ואישית לא היתה קטנה מכדי להתייחס אליה, וכך, למשל, סייעו הצוותים לאישה חולה לקבל את הציוד הרפואי הייחודי הדרוש לה וארגנו בר־מצווה לילד מקיבוץ אור הנר.

בתוך יומיים־שלושה כבר פעל במלונות החינוך הבלתי פורמלי, למערכת החינוך הפורמלית יידרשו עוד כשבועיים־שלושה עד שתשוב לתפקד. סערת הפינויים והקליטה במלונות שככה רק לאחר כשבועיים, וכבר היה ברור שמדובר באירוע שיימשך תקופה. הגם שאף אחד לא העלה על דעתו עד כמה ממושך עומד להיות המצב, הבינו כולם שחייבים להתחיל לייצר מענה חינוכי לטווח הארוך. משרד חינוך הקצה נציג מטעמו לכל מלון ועיריית טבריה פתחה גן ופעוטון לכ־700 תינוקות וילדים מגיל לידה עד שש בכל אחד מהמלונות. שלא כמו המלונות באילת, המלונות של טבריה אינם ערוכים לאירוח משפחות ללינה של כמה ימים. מלונות טבריה מתמחים בהלנת קבוצות תיירים ללילה–שניים, ונדרשה יצירתיות כדי להקים בהם את מרחבי הלמידה, שבהם ביקש משרד החינוך לספק מענה לימודי מקוון לילדי בית הספר בסגנון תקופת הקורונה. המענה הזה לא עבד כלל, ובטבריה הבינו שבעבור הילדים והנוער, וגם בשביל ההורים, להישאר כל היום במלון זה עוול של ממש.

וכך, לצד פתיחת מערכת החינוך העירונית לקליטת התלמידים בבתי הספר, התגייסו הרשות, קרן מנומדין, ארגון הג’וינט ומשרד הנגב, הגליל והחוסן הלאומי להקים מתחם שכל כולו לרווחת המפונים – מתחם WOW. הרשות איתרה בניין בן שלוש קומות, ובתוך שבועיים הותאמה הקומה הראשונה לפעילות הגיל השלישי בשיתוף משרד הרווחה; הקומה השנייה הפכה למשחקייה לגיל הרך עם ג’ימבורי ומתקנים אחרים; והקומה השלישית – מועדון לנוער ובו עמדות XBOX, שולחנות ביליארד, הוקי, טניס וכדורגל שולחן ועוד שלל מתקנים, שיאפשרו לילדים להתאוורר ולהתראות עם החברים שלהם במרחב מוגן וכיפי, במקום להסתובב ברחובות או לשקוע לתוך הנייד שלהם במיטה בבית המלון.

קודם כול – אומרים כן

טבריה החלה לפתוח את בתי הספר שלה, העמוסים גם כך, לטובת מפונים. “בבית ספר תחכמוני לא ידענו איפה להכניס עוד תלמיד אחד ב־1 בספטמבר,” מספר מאירי, “בסוף אוקטובר הכנסנו עוד 60 תלמידים מפונים. עד שהגיעו כיסאות חדשים, במשך חודש שלם, לא היו כיסאות בחדר מורים, בעצם גם לא היה חדר מורים, כי הפכו אותו לכיתת לימוד.” כך גם ביתר בתי הספר בעיר. המנהלים והמנהלות קודם כול אמרו כן, אחר כך מצאו את הדרכים היצירתיות לעמוד במשימה: חדרים שופצו והפכו לכיתות חדשות, כיתות עמוסות של 30 ילדים נמתחו עוד קצת ועכשיו מנו 35 ילדים. בעיר שבה אם קיצצת שעת לימוד אחת, ההורים היו פותחים בשביתה, צומצם שבוע הלימודים, בהסכמת ההורים, ל־5 ימים ואת מצבת המורים של ימי שישי רתמו לטובת הכיתות החדשות והתלמידים המפונים. כך סיפקה טבריה מענה ל־1,100 תלמידים ותלמידות מפונים, ובעבור 1,000 נוספים בנתה טבריה בהובלת משרד החינוך – ובתוך שלושה שבועות בלבד – בית ספר חדש. הרשות הקצתה שטח, 34 מבני כיתות הוצבו בו, התשתית סביבן הותאמה, המורים גויסו מקרב צוותי ההוראה שפונו לעיר ומתוך מערכת החינוך המקומית, וכל זאת כשמהנדס העיר, מנהל אגף הביצוע וההנדסאי, כולם במילואים.

ההתגייסות העירונית המרשימה בימים רצופי המשברים, ההקרבה של מורים ומורות שלא יצאו ליום חופש אחד במשך חודשים, כשרבים מבני הזוג ומבנות הזוג שלהם מגויסים למילואים, ההורים הטבריינים שגילו הכלה וסובלנות, והפסיכולוגים במערכת החינוך בטבריה שעבדו 24/7, “אף אחד לא ספר שעות, אף אחד לא התלונן. גיבורים,” אומר מאירי, “אבל בלי התשתיות שבנינו בשלוש השנים האחרונות כל זה לא היה קורה.”

שלוש שנים של בנייה בחינוך בטבריה

התשתיות שמאירי מדבר עליהן הם הפירות של תוכנית אסטרטגית בחינוך, שפיתחו והובילו קרן מנומדין בשיתוף ג’וינט אשלים וד”ר רמי סולימני. סולימני, מי שכיהן שנים רבות כמנכ”ל הג’וינט, הוא מומחה לתהליכים עמוקים וארוכי־טווח במערכות חינוך. קרן מנומדין הגיעה לטבריה לפני כארבע שנים, כשלעיר מונתה ועדה קרואה בנסיבות שבהן כמעט כל מנגנוני עיריית טבריה התקשו לתפקד. “טבריה היתה עיר שלא מצליחה לתת שום שירות לתושב, לא מצליחה לאסוף את הזבל,” מספר מאירי, שנכנס לתפקידו כמנהל אגף החינוך בדצמבר 2020, כשמשבר הקורונה היכה בעיר בכל עוזו. גל אדום אחרי גל אדום, אחוזי האבטלה בעיר עמדו על 50% (!) ואת הלחץ ששרר אז בארץ סביב הפעלת מערכת החינוך אי אפשר לשכוח. בטבריה נוסף לכך גם משבר ניהולי, כשכמעט כל בעלי התפקידים באגף החינוך בעיר התחלפו, והלחץ מן התושבים היה אדיר.

דווקא בשעת החירום הזאת, במצב הישרדותי שבו לא יודעים מה יהיה מחר ומרוכזים באיך לעבור את היום, מתעקשים מאירי וד”ר גלילי על בניית תוכנית ארוכת־טווח למערכת החינוך בעיר. הם ספגו ביקורת קשה, קראו להם בעלי חלומות, משוגעים, “מנהלי בתי ספר אמרו לי: אנחנו צריכים כיסא ושולחן עכשיו, לא מעניין אותנו עוד חמש שנים,” ומאירי אמר להם “נדאג לכם לכיסא ולשולחן למחר בבוקר ונדאג גם לעתיד של החינוך בעיר.”

בהתאם לאופי העבודה של קרן מנומדין, ראשיתה של הדרך הייתה בניית מערך של שותפים חזקים, ונציגיהם הרכיבו את ועדת ההיגוי העליונה לתוכנית: עיריית טבריה, משרד החינוך, קרן מנומדין וההורים. כן, ההורים. בטבריה הבינו שאי אפשר להנחית על המערכת תוכנית כללית שנבנתה מראש, בבחינת מה שמתאים לעיר אחת מתאים לכל עיר. הם הסתייעו רבות בליווי המקצועי של מנומדין ושל הג’וינט כדי לבנות תוכנית התפורה בדיוק לצרכיה של טבריה, “קרן מנומדין הציגה בפנינו את תוצאות המחקר שיזמה, שסקר, בין היתר, תכניות שהצליחו במקומות שונים – ואמרה לנו תבחנו מה אתם צריכים ומה מתאים לכם. עם המידע הזה והליווי הגמיש והפתוח, יצאנו ללמוד את הצרכים שלנו בשטח, ובתוך כך כבר התחלנו בעבודה עצמה.”

אמון, שיח ופלטפורמות עבודה ארגוניות

במבנה של מניפה הוקמו, לצד ועדת ההיגוי, חמישה צוותים שעסקו בתחומים שונים בעולמות החינוך. בכל צוות ישבו נציגי כל השותפים הבכירים עם מנהלי בתי ספר, סגני מנהלים, מורים, תלמידים, עובדים סוציאליים וגופים שונים הפועלים בעיר, כגון אורט עמל ואחרים. “כל צוות רבגוני שכזה הוא בית גידול של מנהיגות,” מסביר מאירי, “אלו הגברים והנשים שיוכלו לשאת על עצמם את המשימה ולהוביל את יישומה.”

“בשנה הראשונה ריכזנו מאמץ אינטנסיבי בעבודת הצוותים, יצירת רישות, חיבורים ותקשורת – התוצאה המיידית היתה שאנשים הרגישו שהם לא לבד, יש להם זה את זה, קשר ישיר לגופים חזקים ולעירייה. במפגשים התכופים הם העלו קשיים ומיד מצאו להם גם פתרונות. ההתנסות הזאת במסוגלות והחשיבה על העתיד, דווקא בתוך המציאות הכאוטית של הקורונה, וההבנה שכולם רתומים יחד נתנו הרבה תקווה וכוח לכולם. בתוך כך, גם סיימנו את בניית תוכנית־האם על יעדיה קצרי־הטווח וארוכי־הטווח, וקבענו יעדים מדידים ומדויקים.” בשלב הזה ביקש מאירי מקרן מנומדין להמשיך עמם לשלב היישום, שלב שבו רבות התכניות שנופלות, בפרט ברשויות מקומיות, שהן זירות מורכבות שדורשות שותפויות מורכבות, ובעיקר ברשויות חלשות. קרן מנומדין הסכימה והמשיכה עם טבריה לשלב היישום.

“כשהסתיימה שנת הלימודים תשפ”ג, שנת היישום הראשונה של התוכנית, היתה לנו הרגשה טובה מאוד. וזו לא היתה רק הרגשה. במספרים מוחלטים הראינו 80% הצלחה ועמידה ביעדים, שזה פנומנלי לכל תוכנית אסטרטגית, ועל אחת כמה וכמה לתוכנית יומרנית כמו זו שאנחנו הצבנו לנו למטרה.” בין היתר, הוקם מערך החינוך הבלתי פורמלי שלא היה קיים בטבריה, הוקמה יחידת הנוער שעם החברה למתנ”סים עשתה מהפכה של ממש בעיר. בין היתר, הוקם מתנ”ס בשיתוף התושבים בשיכון א’, שכונה ותיקה שסבלה מהזנחה, ועכשיו הפכה לקהילה שלמדה שהיא יכולה לעשות הרבה למען עצמה. מאגף חינוך שבו הפדגוג היחיד היה מנהל האגף, נבנה צוות מקצועי של דרגי ביניים, הוכנסו שותפים גדולים וחזקים ליצירת פרויקטים עם העירייה. “ויש עוד הצלחות, כאלה שאי אפשר לכמת,” אומר מאירי. “הצלחנו להושיב יחד נציגים מהחינוך החרדי, הממלכתי־דתי, החילוני, שבצוותים שלנו למדו לדבר אלה עם אלה, לראות את המשותף ולפעול יחד למען מטרה משותפת. בעיר שאופיינה בקיטוב ובשיסוע, מערכת החינוך הביאה בשורה חדשה: בחינוך מדברים זה עם זה ומתפתחים יחד. החינוך מהווה גשר, והחינוך לא פועל בחלל ריק, הוא הבסיס של הקהילה, של העיר ושל החברה שלנו כולה.”

מטרות־על בחינוך: חוסן ושייכות

עיקר התשתיות שהונחו בשלוש השנים האחרונות בעיר טבריה הן תשתיות של אמון ושיח ופלטפורמות של עבודה ארגוניות סדורה ויציבה. “כשבנינו את התוכנית, לפני שנתיים־שלוש, הצבנו כמטרות־העל שלה שני יעדים שקביעתם מתגלה היום בבחינת נבואה – חוסן ושייכות. לפני שנתיים אף אחד לא דיבר על חוסן או שייכות בהקשר של חינוך. דיברו על הישגים, על מצוינות, על הזדמנות שווה. המלחמה הבהירה לנו עד כמה רלוונטיות הן מטרות־העל שלנו ועד כמה מהותית ההכנה שעשינו עם המנהלים ועם הצוותים בשנתיים האלה. צוות הוא מנהיגות, והיום יש לנו פורומים של מנהיגות עירונית – קבוצת מנהלים ממלכתית וחרדית שעובדת שוטף, קבוצת סגנים ושלוש קבוצות עתודה – יש לנו את המנהיגים שיישאו את המשימה על כתפיהם גם הלאה לעתיד וגם הלאה למעגלים שסביב מערכת החינוך. תומכים בהם גם מערכת ארגונית ותקציבים רבים שהופנו לחינוך בטבריה מהמדינה, מהעיר ומהשותפות עם קרן מנומדין.”

וככה מגיעה העיר טבריה ל־7 באוקטובר וככה היא מצליחה בקליטת המפונים עד היום ועם צפי שתידרש למשימה ואף תעמוד בה עד סוף שנת הלימודים. כעת, ארבעה וחצי חודשים מתחילת המלחמה, בעיר פועל מעין אגף חינוך של מפונים, רכזת לגיל הרך, רכז חינוך ורכזת לנוער בסיכון. יש 800 בני נוער מפונים, שגם אם קודם לכן לא הוגדרו במצבי סיכון, עצם השהייה הממושכת כל כך בבית מלון, כשהשגחה ורמת המסוגלות של ההורים נשחקת, מנותקים מהחברים והמשפחה חייבה יצירת מערכת חינוך בלתי פורמלית, שרובה מבוססת על פעילות לנוער בסיכון. יחידת הנוער גייסה חמישה עובדים – כולם מתקציבי־חוץ שגייסה בעצמה, וגם זאת בזכות הקשר עם מנומדין, עם שותפים שקישרה אליהם וגם באמצעות יכולות חדשות של גיוס שותפים ומשאבים, שלמרבה הפלא, שלא כמו ברשויות חזקות, בטבריה לא היו קיימות קודם לכן. הקו שהתוותה טבריה – קודם אומרים כן, ואחר כך מבינים איך ומאילו תקציבים – ממשיך לאורך כל הדרך.

גם היום, העשייה עדיין בעיצומה, המצב דינמי, יש תחלופה של מפונים, כאלה שהגיעו מהדרום מנסים לחזור דרומה כדי להתקרב למקומות העבודה, והפוך, תושבי הצפון שפונו לדרום ומגיעים עכשיו לטבריה. מערכת החינוך מתעדכנת תדיר, השיבוצים למגמות, סלי השילוב וההתאמות למערכת נמשכים – גמישות המערכת וחוסנה נבחנים יום־יום.

כשהגלים בכנרת התחזקו – טבריה התגלתה במלוא כוחה

חצי שנה לפני פרוץ המלחמה, החליטו בטבריה ובמנומדין למנף את השינוי המהותי שקרה בחינוך כדי להתניע שינוי דומה ברמה העירונית. טבריה הצטרפה למיזם מוביליות רשותית של משרד הרווחה, שפיתח ג’וינט-אשלים ומיושם בערים ברחבי הארץ. בעיר הוקם צוות מוביליות חברתית ברמה העירונית, וקרן מנומדין מלווה את טבריה בתהליך בניית החוסן הרשותי. במנומדין, בג’וינט ובעיריית טבריה מאמינים שמה שקרה ועודו קורה בעיר מאז פרוץ המלחמה, ובפרט במערכת החינוך, ייתן דחיפה אדירה לתהליך העירוני. הביצועים מעידים על פוטנציאל שכבר מתממש ושמכאן מימושו יכול רק לגדול.

ביום שאחרי המלחמה, כל מה שנבנה בעיר יישאר בה וישרת את תושביה. התשתיות החדשות שנבנו – מועדון WOW ובית הספר החדש – יועמדו לרווחתם ולשימושם של התושבים. ויתר על כן, ישרתו אותם היכולות והניסיון שנצברו – אם בתחום הגיל הרך ואם בטיפול בנוער בסיכון. לא יסולא בפז הוא האמון שרוחשים עתה התושבים ברשות בכלל ובמערכת החינוך בפרט, הם בוטחים ביכולת המערכת הרשותית לספק להם פתרונות לכל עניין ולכל דבר, הלוא אחרי שעמדה באירוע בקנה מידה כזה, היא יכולה לכל. האמון הזה הוא הדדי, גם המערכת יודעת שהיא יכולה לבנות על הסובלנות ועל התמיכה של ההורים והתושבים בכלל.

התושבים שהצטרפו בהמוניהם לעשייה הרבה, התנדבו לכבס למפונים, הביאו ציוד, ארגנו פעילויות –על הדרך צברו ניסיון וגם הרצון שלהם לעשות יותר גדל. כבר עכשיו מגיעות לרשות פניות מתושבים שמעוניינים להוביל ולהוציא לפועל יוזמות דומות בשכונות שלהם.

לבטוח בתהליך ולאפשר לעוד רשויות ליהנות מפירותיו

“ההתנהלות הזאת מרגשת ומפעימה, וצריכה ללמד אותנו שיעור חשוב כאזרחים,” אומר מאירי. במדינה שעושה מעקפים כל הזמן, חותכת פינות, שבה הכל בנוי טלאי על טלאי, התהליך שעשינו בחינוך בטבריה הוא דוגמה איך עושים דברים נכון, למרות כל הלחצים והביקורת. יש לנו כאן סיפור על עיר פריפריה ועל קרנות שמסתכלות לטווח הרחוק ולא מבקשות לגזור קופון מהיר ולהוציא חוברת יפה. קרנות כאלה, באות לעיר עם כל הכוח והכסף שלהן וכשהן יוצאות ממנה, לא פעם הן משאירות אותה חלשה יותר מכשהגיעו אליה. המהלך של מנומדין, להיכנס לעיר מפורקת ולהשקיע בה בתוכנית אסטרטגית הוא אכן הימור של החיים, אבל בטחנו בתהליך, בנינו את הדברים נדבך על גבי נדבך, והרי זה (לא) פלא – הם עובדים. מגיע לנו, אזרחי מדינת ישראל, שדברים יקרו נכון ויעבדו היטב.”

ואכן, דווקא בזמן מלחמה, הצליחה טבריה לשבור את המחסומים ואת הסטיגמות שדבקו בעיר בעשורים האחרונים ולהוכיח חוסן רשותי. משמעותו של החוסן הזה הוא עורף מתפקד, היסוד והבסיס לחוסן הלאומי שלנו. “ההצלחה של טבריה והידע שצברנו לאורך תהליך העבודה הובילו אותנו במנומדין לפתח מיזם לחיזוק חוסן קהילתי ורשותי, לצד תוכנית החינוך”, אומרת ד”ר גלילי. “כצעד מיידי, הקרן מרחיבה את המיזם לעשר רשויות באזורי קו העימות בצפון ובדרום. בכל רשות ייבחנו האתגרים והצרכים הייחודיים, וייבנה תהליך סדור, ובו יחברו כלל הגורמים הרלוונטיים ברשות ומחוץ לה ליצירת תשתית התפורה למידותיה, כזו שתאפשר התמודדות מיטבית עם אתגרי השגרה ועם אתגרים בשעת חירום.”